החזית החדשה של ההתיישבות:
130
חוות חקלאיות משנות את הכללים
החוות החקלאיות הן אחד מהפלאים הגדולים של ההתיישבות בשנים האחרונות. אחת אחר השנייה צומחות נקודות התיישבות חקלאיות שיושבות על בסיס קרקע קטן, שממנו נפרשים שטחי מרעה ועבודה יומיומית במרחב עצום. ביהודה, שומרון ובקעת הירדן פועלות כיום לא פחות מכ-130 חוות, לעומת כמה בודדות שהיו פעילות בתחילת הקדנציה.
החוות, שקמו מלמטה ביוזמת חקלאים ואנשי שטח – הפכו מכלי מקומי לפרקטיקה אסטרטגית שמרחיבה נוכחות על הקרקע. הקרדיט על ההנעה הראשונית מגיע כאמור לחלוצי ההתיישבות בשטח שעיצבו את המודל, הוכיחו את היתכנותו והפכו אותו לשיטת עבודה.
בפן האסטרטגי, החוות מסמנות שינוי תפיסה. בעוד שיישוב קלאסי פועל בתוך הקו הכחול ומרכז את עיקר הפעילות בתוכו, החווה מקימה בסיס קטן ומדויק – וממנו יוצאים שטחי המרעה שיוצרים שליטה על מרחב רב. כך נוצרת "תפיסת שטח" אזרחית מסיבית גם בלי מעטפת מוניציפלית כבדה של מבני ציבור ותשתיות. הנקודות הללו מייצרות נוכחות אזרחית רציפה על אדמות מדינה באמצעות כוח אדם מצומצם יחסית, ובתיאום שקט עם הגורמים הממונים. זהו יחס עלות-תועלת שמאפשר להשפיע על המציאות המרחבית במהירות, ולהמיר נקודה על מפה ברצף חי ובועט של התיישבות.
ליבת השינוי נעוצה במדיניות. בעבר, רבות מן החוות לא שרדו; כיום, כמעט כל חווה שעולה נשארת – בכפוף לתיאום וחשיבות אסטרטגית – וזה מה שאִפשר לפרויקט החוות להתרחב ולהתבסס בשטח. הלכה למעשה נוצרו התנאים שבהם הן יכולות לשרוד, לעבוד ולהתרחב, באופן מסודר יחסית ובהתאם לכללי המשחק.
התהליך לא התרחש בן לילה ודרש התערבות ממשלתית משמעותית. משרד ההתיישבות בראשות השרה סטרוק ומינהלת ההתיישבות במשרד הביטחון פעלו על מנת לסייע לחוות בכל הקשור לחיבור עם משרד הביטחון ופיקוד המרכז. כיום, נרשם שיתוף פעולה מובהק – דבר המשנה את הקצב ואת היציבות בשטח. במקום להיתקל בקיר בכל צעד, החוות פועלות בשגרה סדורה, בתיאום, ובמיקוד המשאב למקומות שבהם האחיזה חשובה ביותר.
לצד שינוי הגישה, הוקמה מעטפת תפעול וביטחון פשוטה אך אפקטיבית. לכל חווה מוענק סל של מענים ביטחוניים בשטח, שמספק נוכחות, ויכולת תגובה מהירה ופעילות שגרתית תקינה. המעטפת כוללת ריינג'רים, אמצעי תצפית ורחפנים, משקפות לילה ותאורה, עוקב מים, גרור כיבוי, ציוד רפואי ולעיתים גם שערים וגדרות לפי צורך. מדובר בגיבוי מעשי – ציוד, הכשרות ותיאומים – שמאפשר עבודה יום-יום בלי להעמיס מערכות כבדות.
באמצעות תקציבים שהוקצאו לתוכנית ע״י משרד ההתיישבות – מעל ל-100 מיליון ₪ – יש לבעלי החוות את היכולת הביטחונית לאתר מצבים חשודים ולהגיב, והם הופכים את החוות למקום ראוי למגורים. כל הרכיבים יחד בונים אחיזה רציפה – שכבה אזרחית שמקדימה את ההליכים הסטטוטוריים ומכינה להם קרקע.
המשמעות האסטרטגית של החווה ברורה: היא מחליפה "תגובה" ב"יוזמה", בכל הקשור למאבק על השטח. פעולת החוות מביאה למציאות שמחברת בין נקודות, מצמצמת אזורי ביניים ומייצרת רצף התיישבות יהודית באזורים בעלי משמעות.
התוצאה ניכרת לאורך בקעת הירדן, בנימין, השומרון, גוש עציון והר חברון: חוות חזקות קמות בקצב מרשים, השדות הריקים מתמלאים בעבודת חקלאות ישראלית-שורשית והמרחב סביבם יוצר רצף נוכחות חסר תקדים. זה דורש הרבה עבודה אפורה שמתרחשת יום אחרי יום, ומצטברת לשינוי עומק – מי שמסתכל על יהודה ושומרון מלמעלה כבר יכול לראות – המגמה התהפכה. מקרב בלימה על עוד טרקטור של הרשות הפלסטינית ועוד פריצת דרך עברנו ליוזמה של תפיסת השטח בקצב אדיר.
זהו כוחה של מהפכה שקטה: פרקטיקה שנולדה מלמטה, קיבלה מעטפת ממלכתית מותאמת, והפכה לכלי מרכזי במדיניות ההתיישבות היום – יותר אחיזה בקרקע; יותר משילות. יותר ציונות.
ישראל רפפורט, חוות נוף אב״י
התחלות בחווה הן תמיד מאתגרות – לילות באוהלים, אין תשתיות, הכול מהתחלה. אבל בשנים האחרונות חלה תפנית אמיתית: היום אנחנו פועלים במסלול מוסדר מול המינהל והצבא, מקבלים ציוד ביטחוני חיוני כמו מצלמות וריינג'רים, ובעיקר – יש גיבוי ממשלתי מלא. אם בעבר כל אוהל קטן היה נהרס, היום אפשר לעלות עם קרוואנים ומבנים כבר מהיום הראשון.
השינוי הזה לא רק מקל על חיי היום-יום שלנו, אלא גם פותח פתח לצמיחה. אנחנו רואים איך המציאות משתנה מול העיניים – במקום מאבק יומיומי על הישרדות, יש אופק ברור של בנייה, קליטה והתבססות. בשבילי, כחוואי, זה הבדל של שמיים וארץ: מחווה שנאבקת להחזיק מעמד, לחווה שיש לה גב ותמיכה לבנות עתיד.
