כל מהלך ביהודה ושומרון מתחיל בשאלה אחת: האם הקרקע היא אדמת מדינה? בלי הכרזה כזו אי אפשר לתכנן, אי אפשר לבנות שכונות חדשות או לסלול כבישים. עד שלא נקבע במפורש שהקרקע שייכת למדינה, היא נחשבת "במחלוקת" או "אדמת סקר", ובפועל היא חסומה לכל פיתוח.
במשך שלושה עשורים אחרי הסכמי אוסלו, הקצב היה זעום: לכל היותר 400 – 1,000 דונם בשנה. לשם השוואה, שכונה ממוצעת באפרת יושבת על כ-400 דונם. כלומר – בכל יהודה, שומרון ובקעת הירדן נוספה מדי שנה בקושי שכונה אחת. כל יוזמה התנגשה בחומות ביורוקרטיות ובאילוצים מדיניים.
הקדנציה הנוכחית שינתה את התמונה. בזכות עבודה מאומצת של שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', בתוך כשנתיים בלבד הוכרזו כ-30 אלף דונם אדמות מדינה – זינוק חסר תקדים. מדובר ביותר מ-60% מכל מה שהוכרז מאז אוסלו ועד היום, בשלושים שנה. לשם פרופורציה: פי 30 ויותר מהקצב שהיה מקובל בעבר.
המספרים לא מספרים הכול. אדמות מדינה הן לא רק נתון יבש, אלא מפתח אסטרטגי. הן מאפשרות תכנון של שכונות וערים, אזורי תעשייה ותשתיות – וגם מגינות על הקרקע מפני השתלטות עוינת. קרקע שרשומה על שם המדינה זוכה לפיקוח ולאכיפה, והאויב מאבד בה עניין כיעד להשתלטות.
אבל מעבר להיבט הטכני, להכרזות הללו יש משמעות רחבה הרבה יותר. ברגע שקרקע מוכרזת כאדמת מדינה, היא הופכת לאבן יסוד בתהליך ההתיישבות. זהו הצעד הראשון שמאפשר להסדיר יישובים קיימים שהמתינו שנים ארוכות להכרה ומעניק להם ודאות תכנונית. בלי ההכרזה, כל אותם מקומות נותרו תלויים על בלימה, חסרי סטטוס, חשופים לעתירות ולפינויים. עם ההכרזה, הם הופכים לחלק אינטגרלי ממערך ההתיישבות, עם יכולת לתכנן, להקים מוסדות חינוך, לחבר תשתיות ולהביא משפחות חדשות.
המשמעות היא גם חברתית וביטחונית. יישוב שלא מוסדר הוא יישוב חלש – מבחינה מוניציפלית, כלכלית ותודעתית. לעומת זאת, כשהמדינה נוכחת ורושמת קרקע על שמה, היא משדרת מסר ברור: אנחנו מתכוונים להישאר כאן. ההכרזות הללו אינן רק צעד מינהלי – הן שרטוט מחודש של מפת האחיזה בשטח. כך נוצרת מציאות חדשה: לא עוד אזורים "אפורים", אלא רצף של התיישבות יציבה, מבוססת ומחוברת.
הצפי קדימה מרשים לא פחות: כבר עכשיו מצויים בצנרת פרויקטים בהיקף של 70 – 80 אלף דונם. גם אם לא כולם יושלמו עד סוף הקדנציה, עצם הכנסת הקרקעות למסלול מקצועי מבטיחה שהן יתורגמו בהמשך לתשתיות ולבנייה. כך מקדמים את ההתיישבות.