הנגב והגליל תמיד היו חוד החנית של ההתיישבות הציונית, עוד מימי ראשית המדינה. אולם בשנים האחרונות המציאות שם הייתה מעט מאתגרת: יישובים רבים הלכו והזדקנו, צעירים לא הצטרפו, וחלק מהקהילות התקשו לשמור על החוסן והחיוניות. גנים נסגרו, בתי-ספר התרוקנו, והעתיד נראה לא פעם מעורפל.

שלושה חסמים מרכזיים הקשו על היישובים בנגב ובגליל. הראשון – מחירי הקרקע. זוגות צעירים נדרשו לשלם מאות אלפי שקלים בעבור מגרש והתקשו להצדיק מעבר לפריפריה, על אחת כמה וכמה לאזורי גבול. השני – החסם התכנוני, תוכניות של מינהל התכנון שהגבילו באופן דרמטי את היכולת להתרחב. והשלישי – ועדות הקבלה: החוק אפשר אותן רק עד 400 משפחות, כך שיישובים שהגיעו לגודל הזה פשוט נעצרו.

כאן נכנסה לפעולה מדיניות חדשה שנבנתה על הבנה פשוטה: אם לא שוברים את החסמים – אי אפשר לגדול. מהלך אסטרטגי של משרד ההתיישבות בראשות השרה אורית סטרוק, הציב את הנגב והגליל שוב במרכז סדר היום, הפך את הקערה על פיה והחזיר את התקווה למאות קהילות.

המהלך החדש פרץ את החסמים בזה אחר זה. בחקיקה עודכנה המגבלה על ועדות קבלה ל-700 משפחות ואף יותר – מה שפתח מחדש אפשרות מגורים בעשרות יישובים. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) קיבלה החלטות שהורידו דרמטית את מחירי הקרקע: קרקע ששווקה בעבר במיליון שקלים ניתנת כיום לציבור הרחב במחירים סבירים יותר ולמילואימניקים ב-100 אלף שקלים בלבד. במקביל, מתנהל משא ומתן מתקדם על שינוי תוכניות מינהל התכנון, כך שהיישובים יוכלו לגדול בלי להיתקע בתקרות מלאכותיות.

התוצאה כבר ניכרת בשטח: יישובים קהילתיים חוזרים לבנות, משפחות צעירות מוצאות אלטרנטיבה אמיתית לבית במחיר סביר, והקהילות מתמלאות מחדש בילדים, בגנים ובבתי-ספר. מה שנראה תקוע במשך עשורים נפתח באחת, בזכות שילוב של חקיקה, החלטות קרקע ותכנון ארוך-טווח.

החטיבה להתיישבות, הזרוע המבצעת של המשרד, הפכה לשחקן מרכזי במהפכה הזו. תקציבה גדל מ-40 מיליון שקלים ל-100 מיליון בשוטף, ובנוסף מוזרמים תקציבים רבים נוספים לפרויקטים ייעודיים. החטיבה מובילה ליווי קהילתי, תהליכי קליטה, בניית שכונות ותשתיות, ומבני ציבור. היא מחברת בין ההחלטות במשרד ההתיישבות לבין הביצוע בשטח, מלווה כל מועצה וכל יישוב עד לרמה של רכזי קהילה ורכזי קליטה.

לצד חיזוק הקיים, מתקדם גם מהלך חסר תקדים של הקמת יישובים חדשים. אחרי ארבעים שנים של עצירה, בימים אלה מוקמים בנגב חמישה יישובים בין ערד לבאר שבע ("יישובי מבואות ערד") ועוד חמישה בין דימונה לבאר שבע. בצפון מוקמים ארבעה יישובים חדשים.

כמובן שמלחמת חרבות ברזל הפכה חלק מהאתגרים לדחופים עוד יותר. בעוטף עזה נחרבו שמונה יישובים, ולתושביהם לא היה לאן לשוב. המשרד הקים בתוך חודשים ספורים שישה אתרי מגורים חלופיים – קיבוצים שלמים עם מאות יחידות דיור, מבני ציבור, חדרי אוכל ותשתיות מלאות. פרויקט בהיקף של 800 מיליון שקלים, בקצב שלא נעשה כמותו בישראל. לצד זאת הוזרמו למעלה מ-20 מיליון שקלים לתקציבי חוסן, רכזי קהילה, נוער ומשימות חברתיות ששמרו על המסגרות הקהילתיות גם בפינוי.

המעגל השני של יישובי הנגב המערבי קיבל החלטת ממשלה בהיקף של כ-100 מיליון שקלים: פיתוח, מוסדות חינוך, מכינות, גרעינים משימתיים ושנת שירות – כדי שגם הם יצאו מן המשבר חזקים וצומחים.
בצפון, המצב היה חמור עוד יותר. 25 היישובים הצמודים לגדר בגליל העליון כבר נכנסו למלחמה כשהם חלשים, כשגילם הממוצע של התושבים הוא מעל 60 ותשתיות החינוך מתפוררות. המלחמה הכתה בהם קשות: טילים, פינוי ופיזור של קהילות שלמות לעשרות מקומות. כאן הופעלה בהובלת משרד ההתיישבות תוכנית בהיקף 650 מיליון שקלים: שיקום תשתיות, מבני ציבור, גנים ובתי-ספר – עוד לפני שהמשפחות חזרו – והקמת שכונות יבילים עבור גרעיני משפחות צעירים שיגיעו להיקלט ביישובים, יזרימו דם חדש ויובילו גיוון דמוגרפי.

בנוסף לנגב ולגליל, הובילה השרה אורית סטרוק החלטת קבינט לחיזוק הגבול המזרחי – מצומת צמח ועד אילת. התוכנית כוללת מוקדים חינוכיים, חוות חקלאיות ועיבוי היישובים הצמודים לגדר. בשלב ראשון תוקצב ב-80 מיליון ש"ח פיילוט שמבוצע במשותף על ידי משרד ההתיישבות ומשרד הביטחון. המהלך נועד להציב את הגבול המזרחי כחזית התיישבות וביטחון חדשה של מדינת ישראל.

השינוי הוא לא רק פיזי או תקציבי – אלא גם תודעתי. הנגב והגליל נאבקו במשך שנים על מקומם. היום הם חוזרים להיות מרחבי צמיחה, עם קהילות מתחדשות, יישובים חדשים, ותשתיות שמייצרות ביטחון ועתיד. זהו מהלך שמשלב שיקום עם חזון וציונות, טיפול בקשיים המיידיים לצד תכנון ארוך-טווח.