כבר שנים רבות שהמילה "ריבונות" מרגישה לנו כמו חלום רחוק. היא מופיעה בנאומים, בקמפיינים, אבל תמיד נשארת בגדר סיסמה – סמל לשאיפה של הימין ושל ההתיישבות, אך לא יעד מעשי. עכשיו משהו משתנה. כעת, לראשונה, היא מתקדמת מוויכוח תאורטי אל תוכנית מעשית ומגובשת. הריבונות יורדת מהכרזות ומשלטי החוצות והופכת למדיניות מוכנה, סדורה וברורה.

בפשטות, ריבונות היא החלת החוק הישראלי על יהודה, שומרון ובקעת הירדן, והכרזה כי חבלי הארץ הללו הם לב ליבה של מדינת ישראל. זהו צעד משפטי, אבל גם אמירה זהותית ושורשית – חיבור מחודש בין ההבטחה לאבותינו לבין קיומה של המדינה היהודית במולדתה.

במשך שנים רבות התרגלנו לשפת ה"פשרות", ה"סטטוס-קוו" ו"משא ומתן עתידי". בפועל, נוצר מצב שבו מרחבים עצומים התנהלו כאילו הם זמניים, תלויים בהחלטות נקודתיות או בלחצים מבחוץ. החלת הריבונות נועדה לשים סוף לעמימות הזו: להפוך את מה שבלב ובתודעה למציאות חוקית ומדינית ברורה. לחזור סופית לנחלת אבותינו.

המהלך הנוכחי שונה מכל מה שהכרנו. תחת הנהגתו של השר בצלאל סמוטריץ', הריבונות אינה נשארת עוד בשלב החלום או התעמולה, אלא מתקדמת צעד אחר צעד לשלב המימוש.

השר סמוטריץ' עשה מה שאחרים לא העזו: הוא לקח רעיון שהוזכר אינספור פעמים, והפך אותו לתוכנית מגובה במסילות משפטיות, תכנוניות ומדיניות. בדיונים בנושא, נוהג השר לומר כי "יותר קל לעלות מדרכה – מאשר לטפס על האוורסט". זהו בדיוק ההבדל: כשהשטח לא מוכן, ריבונות נראית בלתי אפשרית. אבל כשבונים תשתיות, מחברים משרדי ממשלה לשטח, מסדירים תכנון ובנייה ומכינים פתרונות משפטיים – ההכרזה הרשמית הופכת לצעד טבעי, כמעט מתבקש.

דוגמה מובהקת היא הקשר בין משרדי הממשלה למינהל האזרחי. בעבר, המשרדים כלל לא עסקו ביהודה ושומרון. הכול הושאר בידי פקידים צבאיים בשטח, ללא תכנון כולל וללא אחריות אמיתית. כיום, משרדי הממשלה פועלים בשטח כאילו כבר יש ריבונות. המציאות בשטח עובדת בצורת חשיבה של ריבונות דה-פקטו, ולכן המעבר לריבונות רשמית קל הרבה יותר.

לצד זאת, התקיימה עבודת מטה מקיפה מצד מינהלת ההתיישבות. נבחנו מפות, נכתבו חוות דעת משפטיות, הוכנו תרחישים ונתפרו פתרונות מראש לכל בעיה אפשרית. העבודה הזו הופכת את ההחלטה המדינית לקלה הרבה יותר: במקום פחד מ"אין-ספור בעיות", מוצג לדרג המדיני פתרון מוכן לכל אתגר.

חשוב לציין שהריבונות היא מהלך כפול, כאשר מצד אחד היא מהלך מעשי – ברגע שהקרקע מוכרזת כחלק מישראל, אפשר לתכנן שכונות, להקים אזורי תעשייה, לחבר תשתיות, להסדיר יישובים ולקדם תוכניות מתאר. כל מה שעמד תקוע במשך שנים בגלל היעדר הכרעה משתחרר באחת. ומצד שני, ולא פחות חשוב, היא הכרזה אסטרטגית שאומרת שישראל מפסיקה להגיב למציאות ונוטלת לידיה את היוזמה. היא אינה מבקשת עוד לגיטימציה חיצונית אלא מגדירה בעצמה את עתידה.

המשמעות המדינית הבולטת ביותר של החלת הריבונות היא קבורת רעיון המדינה הפלסטינית. במשך שנים הופעלו על ישראל לחצים כבדים – מהבית הלבן, מהאיחוד האירופי ומהאו"ם – כדי למנוע את המהלך. הם ידעו היטב למה. ברגע שישראל מחילה ריבונות, היא סוגרת את הדלת בפני האפשרות למדינה פלסטינית עצמאית. זו גם הסיבה שהלחצים בעבר היו כה עזים. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, לא מדובר בסיסמה שניתן למחוק באיום דיפלומטי, אלא בתוכנית מוכנה ומבוססת.

תוכנית הריבונות עצמה נשענת על עקרונות ברורים: ביטול החלוקה לאזורי B ,A ו-C – ובכך פירוק הסכמי אוסלו בפועל, שבירת הרצפים הפלסטיניים וניתוקם מהנקודות השולטות ומהמעברים האסטרטגיים והחלת מקסימום שטח תחת ריבונות ישראלית עם מינימום אוכלוסייה ערבית. אלה אינם רק שרטוטי מפות בעלמא, אלא אמירה אסטרטגית: מדינת ישראל אינה מאפשרת יותר את חלוקת הארץ, והיא בונה מציאות שבה השליטה בידיה.

גם במישור התודעתי מדובר במהפכה. במשך שנים ההתיישבות נאלצה להתנהל כמי שחיה תחת סימן שאלה – זמנית, לא מוסדרת, תלויה בהחלטות מבחוץ. החלת הריבונות מסירה את סימן השאלה הזה מהפרק. היא נותנת ליישובים זהות רשמית וחלק ברור במפת המדינה. לא עוד "התיישבות צעירה", לא עוד "שכונה לא מוסדרת" – אלא חלק בלתי נפרד מישראל. השינוי הזה מחזק את תחושת הביטחון של התושבים, מעודד השקעות וצמיחה, ומעמיק את שורשי ההתיישבות לדורות הבאים.

אין ספק שהתגובות בעולם יגיעו. האיחוד האירופי, מדינות ערב והאו"ם צפויים לגנות, אולי גם לאיים. אבל זה בדיוק לב העניין: ריבונות היא הכרעה ישראלית פנימית, לא עוד נושא למשא ומתן בינלאומי. מה שבעיני אחרים נראה כאיום, עבורנו הוא הישג. זהו חיזוק זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, העמקת אחיזתה בלב נחלת אבותינו ומימוש מצוות יישוב הארץ.

הריבונות איננה רק מהלך משפטי אלא הצהרה על אופייה של מדינת ישראל. מדינה שמבינה את זכותה הטבעית והאלוקית על הארץ ומממשת אותה בפועל. היא מחברת בין ההיסטוריה העתיקה לבין העתיד, בין חלום הנביאים לבין המציאות המדינית, בין הציונות לבין הגשמתה המלאה בארץ ישראל.

אחרי שנים של דיבורים ולחצים, הריבונות עומדת, בעזרת ה', להפוך למציאות. זו אינה עוד סיסמה – אלא הכרעה לאומית אמיצה, הישג מובהק של המחנה הלאומי, ובעיקר: יצירת מציאות חדשה שבה ישראל מגדירה בעצמה את גבולותיה ואת עתידה.